כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

העמוד הישן של פעמון המושבה איננו

 

מאיר דהן, ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה, מעצב מחדש את הרחוב הראשי הישן, רחוב רוטשילד. המטרה הראשונה של מה שהוא קורא "פרוייקט רחוב רוטשילד", הוא מכריז, היא "להפוך את לב המושבה ללב" (הפרוייקט יעשה את ההפך מזה, אבל זה לא שייך לענייננו כאן), והשניה "היא שימור האתרים ההיסטוריים" (מתוך החוברת הצבעונית שהפיץ לקראת ביצוע הפרוייקט). "משמרים את העבר" הוא מצהיר בחוברת נוספת שהפיץ, המציגה - כך הוא אומר - את "חזון המועצה" (מאחר שהמועצה הנבחרת של המושבה לא דנה ב"חזון" הזה אפילו דקה אחת, השאלה היא של מי, בדיוק, החזון הזה).

הנה כך הוא מקיים את הצהרותיו וחזונו, ומשמר את האתרים ההיסטוריים:

עמוד הפעמון, אוגוסט 2006 ביום חמישי, י"א בטבת תשס"ח, 20 בדצמבר 2007, לפי הוראה של עובד המועצה המקומית (לא אנקוב בשמו, אבל ידוע מיהו), חתך הקבלן של "פרוייקט רחוב רוטשילד" את העמוד ההיסטורי הישן של פעמון המושבה (בתצלום משמאל, זה הדבר הדומה לסולם ליד העץ). החיתוך הזה עלה לא מעט כסף, כי צריך היה להזמין רתך במיוחד לעבודה זו. למחרת, בבוקר יום ששי, העמוד עדיין היה מונח על הארץ בצידו השני של הרחוב. אחר כך נעלם. עובדי הקבלן אומרים שאינם יודעים מה קרה לעמוד, אבל לי ישנן ספקות בכך. די ברור שנלקח, אולי נמכר, כגרוטאות ברזל להתכה. לא ידוע לי מי לקח אותו, ולאיזה מגרש גרוטאות. אני, לפחות, לא הצלחתי לברר. מבחינת האפשרות למצוא את שרידי העמוד, יתכן שזה לא כל כך משנה. מגרשי הגרוטאות ממהרים לפרק, לחתוך ולדחוס את החומר שהם מקבלים, ולשלוח אותו הלאה.

כך, בטפשות ובקלות דעת, איבדה מזכרת בתיה את אחד המונומנטים החשובים ביותר לראשיתה כמושבה קטנה של העליה הראשונה.

במשך כשבועיים וחצי אף אחד מאלה המבינים את המשמעות ההיסטורית של העמוד לא שם לב לאובדן, אולי בגלל העבודות ברחוב. רק אז זה התגלה. לי, ולרבים אחרים, נודע הדבר עוד ימים אחדים אחר כך, כבר יותר משלושה שבועות אחרי חיתוך העמוד. הדברים המובאים כאן הם מה שהצלחתי לדלות ולברר מפי אנשים שונים. אפילו אחרי שלושה שבועות בלבד זה לא קל. לעתים היו סתירות, קטנות או גדולות, בין דברי אנשים שונים, ואפילו בין דברי אותם אנשים בזמנים שונים.

למעשה הסיפור של אובדן העמוד התחיל הרבה קודם. הוא התחיל במדידה. המודדים של משרד גפן מדדו את רחוב רוטשילד שלוש פעמים, בשנים 2000, 2004, ו- 2007. בשלוש הפעמים הם הצליחו לא לראות את העמוד. במפות המדידה, המראות כל גדר, עמוד טלפון או תאורה, ואפילו תיבות חיבורים של הכבלים, עמוד הפעמון איננו מסומן.

האדריכל גבריאל (גובי) קרטס תכנן במשך שנים את פניו החדשים של הרחוב. הוא סיפר שצילם כל בית וכל חזית מגרש ברחוב, כדי לשמר את חזותם. אבל את העמוד הזה גם הוא לא ראה. גם בתוכניות שלו העמוד איננו מופיע.

לכן אין פלא בכך שעובד המועצה, כשראה משהו שאינו מופיע בתוכנית, הניח שהמשהו הזה איננו צריך להשאר ברחוב. למרות זאת, לדעתי, הוא צריך היה להבין כי זה משהו ישן, וכי זו תוכנית שימור, וכי צריך לבדוק או לשאול לפני שמשמידים. אבל הוא לא שאל, ולא בדק, אלא הורה לסלק. לדעתי, צריך היה לחשוב שיש לעמוד הזה איזשהו ערך, ולו רק ערך כספי כברזל ישן, שהמשהו הזה הוא רכוש המועצה המקומית, ושצריך לשמור ולאחסן אותו עד שיחליטו מה לעשות בו. אם היו שומרים אותו, העמוד לא היה אובד לגמרי. אבל גם את זה לא עשה. הוא פשוט הפקיר את רכוש המועצה הזה.

מקום עמוד הפעמון לשעבר, ינואר 2008 והנה זה מה שנשאר (בתצלום משמאל). קטע קטן של ריצוף חדש בתוך הריצוף שקדם להוצאת העמוד. רק בטיח בסיס הגדר אפשר עדיין להבחין בסימני קורות הברזל של העמוד.

אז מי אחראי להעלמות העמוד?

האחראי הראשי הוא האדריכל. הוא איש המקצוע, המומחה לשימור, מתכנן הרחוב. הוא שאמור היה לעשות תוכנית שהיא לפחות נכונה. הוא איננו יכול לטעון "לא ידעתי". הוא שצריך היה לרכז את כל המידע הנוגע לעניין, והוא שצריך היה למצוא דרך לקבל אותו.

האחראית השניה היא אירית שליסל. היא חברת המועצה הנבחרת, לא עובדת של המועצה המקומית. למרות זאת היא "ניהלה" את כל העניין, בלי סמכות, בלי אחריות, בלי ידע, בלי הבנה, בלי שום קומפטנטיות ארגונית או ניהולית, לא אתפלא אם אפילו בלי יכולת לקרוא תוכנית כראוי. אבל היא חסמה את הגישה של אחרים, בעלי ידע רב יותר, שאולי יכולים היו להועיל ולתרום יותר, אל הפרוייקט ותכנונו. ראש המועצה הודה לה, בחוברת שהפיץ לקראת ביצוע הפרוייקט, "על מאמציה ועזרתה להגשמת המיזם". כאן ראינו את אחת התוצאות של מאמציה.

עובד המועצה אחראי, כבר נאמר למעלה מדוע.

המודד אחראי לפחות אחריות תורמת, כי גם במפת המדידה העמוד איננו מופיע. אם נתקל במשהו שלא הבין מהו, צריך היה לשאול, ובכל מקרה לסמן אותו. זה לא מפחית מאחריות האדריכל. בין השאר מפני שמפת מודד צריך לבדוק.

מהנדסת המועצה אחראית אחריות-על. היא מנהלת הפרוייקט מצד המועצה המקומית, מתכנון עד גמר ביצוע. מתוקף תפקידה היא אחראית לכל הנעשה בתחום תפקידה, וזה כולל את השגת המידע הדרוש לביצוע התפקיד.

ולבסוף, מאיר דהן - זה שאני מזכיר אותו כאחראי האחרון איננו אומר שאחריותו היא הקטנה ביותר - אחראי אחריות כפולה, גם אחריות-על כראש המועצה, וגם אחריות ישירה, מפני ששלח את אירית שליסל, חברתו לסיעה, או הניח לה, לנהל בפועל את הפרוייקט הזה. הוא אמור היה להכיר אותה. בנוסף לכך, הוא שהנהיג את תרבות הניהול והנשיאה באחריות, ואת רמת המקצועיות והאמינות המקובלות כאן.

אז מה עשו האחראים במועצה המקומית?

ראשית, ניסו להכחיש את חלקם בעניין או למצוא מישהו במועצה המקומית להאשים במקומם. אחר כך התגלה שכבר במפות המדידה העמוד איננו מופיע, ונרגעו.

התגובה של מאיר דהן, ראש המועצה, מורכבת יותר, ויש בה שני שלבים. ראשית, הפחתת הנזק. הוא יודע כי איננו יכול להטיל את האחריות על עובדי המועצה, כי אז היא חלה גם עליו. אז הוא מטיל אותה על הקבלן, או על המקרה. "... טעות אנוש ... תקשורת לקויה בין הקבלן למועצה ..." אלה דבריו המצוטטים במקומון "ידיעות רחובות". לא זה מה שקרה. לא הקבלן הוא שטעה. אבל זה מתאים לרמת ההקפדה על האמת המקובלת על הדובר.

שנית, כאשר וותיקי המושבה, שכנראה אינם מבינים או מעריכים אותנטיות, תבעו להציב במקום העתק של העמוד, נראה שמיד הבין את ההזדמנות הפוליטית שזה נותן לו, ואימץ את הרעיון. לא רק שזה יחשב למין כפרה על חטא חיסול העמוד המקורי, אלא גם יתן לו לגיטימציה להמשך ההשמדה של האתרים ההיסטוריים, ובנוסף יתן לו במה להופיע, ערב הבחירות המקומיות, כמציל ההיסטוריה של המושבה. תמרון פוליטי מעורר התפעלות.

עמוד הפעמון, 7 בדצמבר 2007 ומה עכשיו?

העמוד אבד ואיננו (משמאל תצלומו האחרון, בעיצומו של שיפוץ הרחוב). אין אפשרות להשיב אותו. שום חיקוי לא יהיה העמוד הזה עצמו. גם אי אפשר לעשות העתק מדוייק, בין השאר מפני שהעמוד לא נחקר ולא תועד כראוי, ולכן פרטי המבנה (למשל מאיזה סוג או דגם של פסי רכבת נעשו קורות הצד שלו) אינם ידועים. עכשיו צריך לדאוג למונומנטים ההיסטוריים שנותרו.

ויש למה לדאוג. הנה "קזרמת לוין" (החלק היחיד שנשאר במצב קרוב למקורי, מבין הבתים הראשונים של המושבה, משנת 1884). בניגוד לכל הגיון שימורי, המועצה המקומית נתנה לקבלן של "פרוייקט רחוב רוטשילד" רשות להשתמש בקזרמה זו כמחסן, והיא נהרסת במהירות. חלקים גדולים מהטיח המקורי של הקיר הפנימי הישן, שנבנה בשיטה של "בניה בגדדית", כבר נפלו במהלך השימוש הזה. שיטת הבניה הזאת היתה די מקובלת בתקופת העליה הראשונה, אבל כיום קירות כאלה נדירים (אני מקווה להקדיש לנושא דף בזמן הקרוב). בנוסף, המועצה המקומית רוצה להשכיר את המבנה לעסק כלשהו, מהלך בעייתי בבניין לשימור (ומנוגד לתנאי תוכנית השימור של מזכרת בתיה, אבל למרות זאת כבר היה מכרז להשכרתו לעסק).

וותיקי היישוב זועמים על השמדת עמוד הפעמון הישן. אפשר היה לקוות שישכילו לתעל את זעמם לשמירה נאותה של המונומנטים ההיסטוריים שעדיין קיימים. אבל ככל שאפשר לראות, הם לא יעשו זאת. במקום זה הם רוצים לעשות העתק של העמוד, לפי התצלום העליון בדף זה (כבר אמרנו שההעתק איננו יכול להיות מדוייק), ולהעמיד אותו באותו מקום.

לדעתי זה לא הדבר הנכון לעשות. יש לכך סיבות אחדות. ראשית, מפני שהצבת העמוד במקום יכולה לגרום לטעות, ורבים יחשבו שההעתק הוא הדבר האמיתי. כשהעתק נחשב לדבר האמיתי, הוא הופך לזיוף. שנית, זה אומר כי במזכרת בתיה לאותנטיות אין ערך. שלישית, זה קובע את העיקרון שלא נורא אם ישמידו עוד אתר, מתקן או מבנה מראשית המושבה. תמיד אפשר לעשות איזשהו חיקוי, ותושבי המושבה יהיו מרוצים.

אבל זו דעתי. בסופו של דבר המושבה תעשה ותקבל את מה שמתאים לה, ואם מתאים לה חיקוי, יהיה חיקוי.

שינוי אחרון 2008-01-19

המשך הסיפור