כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

הכפר פבלובה

בני מזכרת בתיה (חיים ויהודית מלר) מבקרים בכפר פבלובה לפני מלחמת העולם השניה,
בשנות ה- 20 או ה- 30 (תצלום במוזיאון המושבה)
הבניין שבתצלום, נמוך וכמעט חסר חלונות, הוא בניין-משק, אולי רפת, ולא בית מגורים.
בית המגורים הוא כנראה הבית שמאחור. אפשר לראות, בקצה התצלום, שהוא מסוייד.
לשני הבניינים גג קש.

 

מסע אל הכפר פבלובקה

כפר מוצאם של מייסדי עקרון, היא מזכרת בתיה

אחיעזר ארקין

מתוך "ציוני דרך" גליון 7, ראש חודש אלול תרס"ג, 29.8.2003 *

 

הרועה בני אחת ממשפחות המייסדים של מזכרת בתיה, קמו ונסעו אל הכפר פבלובה, בשנת 1995, כדי לראות את שרידי המקום בו התגבשה אותה חבורת 'אנשי שלום ואחווה'.
בינות לסמטאות הכפר ולבתיו ביקשו להתחקות אחר אותם שבבי זכרונות והווי השזורים בסיפורי המייסדים. 'דומה כי במקום זה עמד הזמן מלכת ...' אמר אחד הנוסעים.
בדבריו אלה כיוון לבתי העץ והאבן הסדורים משני צידי הרחוב היחיד, לגינות הירק הקטנות המושקות עדיין ביד, בכוס, לבארות אשר על גביהן פועלת ה'פומפה', היא משאבת המים הידנית, היות ומים טרם הוזרמו לבתי הכפר, לקומץ כבשים קשורות בחבל פשוט, נתונות תחת שמירתה המסורה של רועה באה בימים, מטפחת צבעונית לראשה, וכל לבושה מעיד על פשטות ודלות, ולפרות הצועדות ברחוב כבשלהן בשובן מן האחו שבקצה הכפר שכל אורכו כמרחק שבין בית הכנסת לבין מוזיאון המושבה במזכרת בתיה לערך.
אף ברוז'ינוי, העיירה הסמוכה, תרנגולות ופרות מתרוצצות בחצר אותה מתאמצת בעלת הבית לטאטא במטאטא עשוי זרדים קשורים למוט. השירותים ממוקמים מחוץ לבית, בביתן עץ ובו חור ומתחתיו דלי שיש לפנותו מדי פעם. עלטה גמורה אופפת את המקום לעת ערב, באין שמץ תאורה ברחוב.

כבשים ושדות הכפר פבלובה (או פבלובקה, פבלובו) נוסד ב- 1850, בימי שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון, בפלך גרודנה ברוסיה הלבנה, בסמוך לעיירה הקטנה רוז'ינוי (או רוז'אני). בעקבות מרידה שפרצה ברוסיה בראשית ימי קיסרותו, סבר ניקולאי כי דיכוי מיעוטים והטמעתם בציבור הרוסי, והמיעוט היהודי בכלל זה, יקטינו את הסיכוי להפרות סדר. הניסיון להטמיע את היהודים התבטא באיסור הלבוש המסורתי, בביטול הקהילה היהודית כגוף מוכר בעל מרות משלו, בפיקוח על הוצאת ספרים יהודיים, ובביטול החינוך היהודי הייחודי. מעל לכל עמדה באכזריותה חובת הגיוס לצבא, שאכיפתה היתה כרוכה בחטיפת ילדים ובחינוכם בבתי ספר צבאיים ברוח הנצרות.
יחד עם זאת, בנסיון לשלב את היהודים במערך היצרני של המדינה, הכריזה הממשלה כי יהודים אשר יקימו מושבות חקלאיות באיזורים מסויימים, במימונם המלא ללא עזרת השלטונות, יהיו משוחררים מחובת הגיוס לצבא למשך עשרים וחמש שנים. חוק זה הביא להקמתן של שתי מושבות חקלאיות יהודיות סמוך לעיירה רוז'ינוי:
האחת, קולוניה קונסטנטיטובה - על שם אחיו הגדול של הקיסר, אשר ויתר על הקיסרות והביא לעליית ניקולאי לשלטון - היו בה אחת עשרה משפחות בלבד (ובה נולד יצחק שמיר, לשעבר ראש ממשלת ישראל).
השניה, תאומתה מן העבר השני של רוז'ינוי, קולוניה פבלובה - על שם הקיסר פבל, אבי הצאר ניקולאי. בקולוניה זו היו שלושים משפחות אשר הגיעו מיאשינובקה, פיאסק, וולקוביסק וליסקובה. חמש עשרה נאחזו בפבלובה בשנת 1850, וחמש עשרה ב- 1851.

לעת ערב יוסף סטארעוואלסקי תאר את ימיה הראשונים של 'קאלאניה פאוולאבע' בעיתון 'המליץ' (שיצא לאור באודיסה) משנת 1861:
'... תיכף בבואנו לפה, ולא היה לנו משען במה להתפרנס בשנה הראשונה, ומעט הכסף אשר היה לנו אזל על מזונות אנשי ביתנו ... ועל הוצאות הדרך, ולא היה לנו למי לפנות ... ושש שנים רצופות מעט בואנו פה - לא אכלנו לחם לשבוע, כי ימי הבצורת אכלו יגיעתנו. אם גם רב זרענו - מעט אספנו ... והטנו שכמנו לקבל עול צרותנו עד כלות שבע שנים מיום בואנו, ורק על השנה השמינית החל ה' להרחיב גבולנו - בבהמות ובתבואות ובבניינים הנצרכים לנו - הכל מיגיע כפינו ומברכת אבינו שבשמים ...'
אך חרף חיי הרעב והמחסור, בנו להם בית מדרש משלהם כבר בחמש השנים הראשונות, ושכרו להם רב ומורה, ששכרו היה 'תבואה לפרנסת בני ביתו, מדור (מקום מגורים), עצים ונרות ואף א' רובל מידי שבוע בשבוע'. הילדים למדו ב'חדר' שהיה בעזרת הנשים, ונלמדה בו גם השפה הרוסית. שלוש מדרגות (כיתות) לו, ושלושה מורים ששכרם מהורי הילדים.
גם המבוגרים לא פטרו עצמם מתורה וממוסר מדי יום ביומו בין תפילת מנחה לתפילת מעריב. בעונת החורף, העמוסה פחות בעבודת השדה, הקדישו אף יותר מכך ללימוד.
כידוע, חלק מההורים של מייסדי מזכרת בתיה עלו בערוב ימיהם למושבה, ביחד עם משפחות המייסדים, בשנת תרמ"ה (1885), וקרוב לוודאי כי נימנו על מייסדי הכפר פבלובה.

בית חדש צאצאי המייסדים, אשר ביקרו ברוז'ינוי הסמוכה, זכו לארוע מרגש כאשר מספר נשים שיצאו מתפילת יום א' בכנסיה העלו מזכרונן שמות של יהודים בני העיירה, ואחת מהם אף זכרה בבירור את סבתם של בני מזכרת, מרת טוייבה רוחמיס. היא ידעה להצביע על הבית בו התגוררה המשפחה, ובעלת הבית דהיום נתנה רשות להיכנס אליו.
במשקוף הכניסה עדיין ניתן להבחין במסמרי המזוזה. המחסן, הסתבר, שימש את בעליו הקודמים לאפיית מצות, וחלק מגגו התרומם באופן המתאים להשתמש בו כסוכה.
בעלת הבית סיפרה כי היא ומשפחתה הגיעו לרוז'ינוי ב- 1945, לאחר מלחמת העולם השניה, ונכנסו לגור בביתם זה לאחר שהתגוררו בו זמן מה החיילים הרוסים ששיחררו את רוז'ינוי מעול הגרמנים בני העוולה, אשר חיסלו את שארית גולת פבלובה שלא עלתה ארצה עם גל מייסדי המושבה.
אחד מאנשי רוז'ינוי הבאים בימים סיפר בזעזוע כי זוכר הוא את אותו יום מר ונמהר שהיה עד לו. הגרמנים הורו לכל יהודי העיירה להתרכז ברחוב מילנער, ומשם נלקחו בצעידה רגלית אל העיירה וולקוביסק, מרחק של כ- 45 ק"מ, כשהכושלים בהליכה נרצחו בדרך. ביציא מרוז'ינוי הפרידו בין הנשים לבין הגברים, ואז לקחו את הילדים מאימותיהם, ובכיים קורע הלב חרוט בזכרונו.
בוולקוביסק היה גטו אליו כונסו יוצאי פבלובקה ורוז'ינוי. רמי המעלה נרצחו בגטו זה, ופשוטי העם נלקחו בדרך החד כיוונית לטרבלינקה ברכבת שפסיה ניכרים לצד הדרך עד היום.

עצי הסקה לחורף תושבי פבלובה דהיום הנם גויים אשר הגיעו לאחר מלחמת העולם השניה, בה התרוקן הכפר מיושביו הקודמים, שהיו יהודים כולם, 'מחוטב עציו עד שואב מימיו'. מסתבר כי תושבי מזכרת הינם 'אוד מוצל מאש' לגולת פבלובה שנכחדה. אנחנו זכר לקהילה שהיתה סמל לפשטות ולאהבת האדמה - ערכים שכבוד הוא לנו לשאתם בראש מורם.

 

* מובא כאן ברשות המחבר. שלו הם גם שלושת התצלומים הראשונים, מ- 1995, המובאים בגוף המאמר. שני התצלומים האחרונים הם של אריה פרס, 1998, מארכיון המושבה.

 

הועלה לאתר 2005-07-26
שינוי אחרון 2009-11-10