כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

הגורן

 

הגרנות היו אחד המתקנים החקלאיים החשובים ביותר בכל כפר, ולא פחות מזה - מוסד חברתי. בשנות ה- 30 של המאה העשרים הגיע לארץ ישראל הקומביין, המצאה חדשה עדיין באותן שנים. הקומביין, מכונה משולבת שמילאה תפקידים אחדים, קצר את התבואה, והפריד בין הגרעינים לבין הקש והמוץ. תוך שנים אחדות אימץ המשק החקלאי היהודי, שואף הקידמה, את הקומביין, והגרנות נעזבו (בכפרים ערביים, במיוחד ביהודה והשומרון, היו גרנות פעילות עד שנות ה- 70).

אבל עד אז היה הגורן אחד ממרכזי החיים החשובים בכל יישוב חקלאי בא"י, ומזכרת בתיה בכלל זה. "הגורן" היה השם הכללי של המקום, אבל בפועל, לכל משפחה היה גורן משלה.

כאן נראות הגרנות של מזכרת בתיה בשנת 1917 (גרנות נוספות היו בהמשך השטח, מחוץ לשטח התצלום). זה קטע מתצלום אויר בלתי ידוע שגילה וזיהה ב"ז קדר, ופירסם לפני מעט יותר מעשר שנים. הוא מוצג כאן לראשונה ברשת, באיכות מירבית, ברשות הספריה הלאומית, ירושלים. הגרנות הן המשטחים הבהירים, העגולים פחות או יותר, שבתחתית התמונה.

 

הגרנות של עקרון

הגרנות של מזכרת בתיה בתצלום אויר משנת 1917

קל לזהות גרנות בתצלומי אויר. הן נראות כמקבץ של משטחים בהירים, לרוב עגולים פחות או יותר.
כאן קל גם לזהות את המקום. רוב הדרכים של אז קיימות עד היום כרחובות.

 

המקום הוא איזור נתיב השירות של היום, בסביבת רח' הלזנר (לשעבר רח' תרמ"ג). הגרנות היו שם עד סוף שנות ה- 20 או תחילת ה- 30. אז העבירו את הגרנות למקום שבית הספר התיכון עומד בו כיום. באופן כללי הפסיקו להשתמש בגרנות, והן נעזבו, בזמן מלחמת העצמאות. את שטח הגרנות הישנות חילקו למגרשים, שהוצעו למכירה בשנת 1935. כבר אז הבינו כי הפירות המכניסים ביותר שאדמה חקלאית יכולה להניב, הם מגרשים לבניה. נבנו בהם בתים לבני המושבה הצעירים שהקימו משפחה. חלק משטח הגרנות הזה הפכו לגן. הגן הוקטן אחר כך, ונשארה הגינה הקטנה שבפינת נתיב השיירות ורח' הלזנר (גן אדית).

קל לזהות בתצלום את המקום המדוייק של הגרנות, כי רוב תוואי הדרכים של אז קיימים עד היום כרחובות. הרחוב הלבן העובר באלכסון ליד הפינה השמאלית-עליונה של התצלום הוא קטע מרח' רוטשילד. יורד ממנו, אל תחתית התצלום בין הגרנות, רח' הלזנר. קל לזהות את הבריכה של הבאר הראשונה בפינה הימנית-עליונה. ממנה יורד שמאלה רח' הכנסת אורחים. מקביל לו, מתחתיו, קטע מנתיב השיירות, שכמעט נפגש, בתחתית התצלום, עם רח' הלזנר.

מכירת הגרנות של עקרון

מודעה מ- 5 בפברואר 1935 בעיתון "דואר היום" (הספריה הלאומית, אוניברסיטת ת"א)

 

בתקופת השלטון העותמני, האיכרים חייבים היו להעביר אל הגורן את כל התבואה, ולחכות לשמאי שיעריך את היבול ויגבה את מס המעשר. בתקופה מאוחרת יותר, הביאו את התבואה מהשדה אל הגורן במנות, כל פעם כמות מתאימה למחזור דיש אחד. את התבואה שטחו, דשו, זרו ולבסוף כברו. את מוצרי הגורן - קש, תבן, מוץ, והעיקר - גרעיני הדגן, הובילו לאחסון, או פינו לשולי הגורן, והגורן היתה מוכנה למחזור דישה נוסף.

הגורן ריכזה את התוצרת של שנת עבודה בשדה. יש שתארו את הגורן כחשבון הבנק של האיכר. ואמנם, גרעיני התבואה היו אמצעי תשלום עובר לסוחר במשך שנים רבות. הערך הרב של הגורן חייב שמירה מתמדת, יום ולילה. בתפקיד זה נשאו צעירי המשפחות. חבורת הצעירים ששהו בגורן כל הערב והלילה, משכו את צעירי הכפר האחרים שהצטרפו אליהם. הגורן נעשתה, בעונת הקציר והדיש, למקום עליז ורומנטי. סיפורים רבים סופרו על המתרחש בגורן.

הועלה לאתר 2011-10-25
שינוי אחרון 2011-10-25