כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

רוז'ינוי

 

מנקודת המבט של תולדות מזכרת-בתיה, רוז'ינוי היא העיירה הנמצאת ליד פבלובקה. פבלובקה היא כפר המוצא של אחד עשר האיכרים היהודים שיסדו את המושבה עקרון, היא מזכרת-בתיה של היום.

שמה של העיירה הוא רוז'אני, או רוז'אנה (Ruzhany, Rozana), ובפי היהודים - רוז'ינוי (בכתיב שהיה מקובל בעבר - ראזינאי, או ראזשינאי). אופני הביטוי השונים של השם משקפים את הלאומים השונים ששלטו באיזור.

רוז'ינוי נמצאת במחוז ברסט של בלארוס, בין הערים ברסט (בפי היהודים - בריסק) וסלונים, כ- 35 ק"מ מדרום מערב לסלונים, מעט מתחת לקו הרוחב 53 צפון, וליד קו האורך 25 מזרח.

האיזור של רוז'ינוי ופבלובקה החליף את השתייכותו המדינית ארבע פעמים במעט יותר ממאתים שנים. עד 1795 היה בתחום פולין, ואז סופח לרוסיה בחלוקה השלישית (והסופית) של פולין. בסוף מלחמת העולם הראשונה, בהסכם מ- 1918 (ומלחמה עם רוסיה בשנים 1919-1921), חזר לפולין. ב- 1939, בתחילת מלחמת העולם השניה, סופח האיזור לרוסיה בהסכם בין גרמניה לרוסיה, כאשר נכבשה פולין וחולקה ביניהן (הפלישה לפולין היתה פתיחת המלחמה). אחרי המלחמה, בברית בין רוסיה לפולניה שנחתמה ב- 1945, נשאר האיזור ברוסיה, אז - ברית המועצות. בהתפרקות ברית המועצות, לאחר הכרזת העצמאות של בלארוס ב- 1991, מצא האיזור את עצמו בבלארוס (רוסיה הלבנה), לה הוא שייך עד היום.

ולפי התחלפות השלטון, השתנה גם שם הפלך, או המחוז, שרוז'ינוי השתייכה לו. ברוסיה הצארית זה היה פלך גרודנו במערב רוסיה. בפולניה זה היה פלך נובוגרודק. כיום זה מחוז ברסט בבלארוס.

רוז'ינוי נמצאת בקצה האיזור הגיאוגרפי הנקרא פולסיה. זהו שטח מישורי נרחב של יערות וביצות, בעיקר באגן הנהר פריפיאט, הזורם מזרחה אל הנהר דנייפר. הוא משתרע משני צידי כל גבול בלרוס-אוקראינה, ומגיע גם לפולניה ממערב ולרוסיה ממזרח.

רוז'אני, היא רוז'ינוי

ייסוד העיירה רוז'ינוי קשור בארמון רוז'אני אשר הקים באחוזתו, במאה השש-עשרה, האציל ליב ספייהה (Sapieha, או בעקבות הרוסית - Sapega), אישיות חשובה בהיסטוריה של פולין וליטא. ליד הארמון, או בית האחוזה, קם כפר - רוז'אני.

הכפר התפתח וגדל לאיטו, והפך לעיירה. על מספר תושביה יודעים כי

בשנת 1765 גרו בה 154 יהודים,
בשנת 1847 נספרו בה כ- 1,500 תושבים,
ובשנת 1897 כבר היו בה יותר מ- 5,000 תושבים, מהם כמעט 3,600 יהודים.

יהודים גרו ברוז'ינוי כנראה מהמאה ה- 16. פנקס ועד הקהלות הראשיות במדינת ליטא, משנת שפ"ג (1623), כבר מתעד קיום של קהילה יהודית ברוז'ינוי (הנקראת שם "ראזאניק"). בסוף המאה ה- 19, רוב התושבים בעיירה היו יהודים, כפי שראינו במספרים למעלה.

גם ארמון רוז'אני עבר גלגולים אחדים. הוא נהרס בשנת 1700, והוקם מחדש ע"י אלכסנדר מיכאל ספייהה בשנת 1770. הוא נחשב אז לאחד הארמונות הגדולים והמפוארים בבלארוס. השלטון הרוסי, שהשטח עבר לתחומו בחלוקת פולין, החרים את הארמון וכל אדמותיו ב- 1831, בעקבות "התקוממות נובמבר", או "מהפכת הקדטים", של 1830 - נסיון פולני למרוד בשלטון הרוסי (לא אנסה לפרט את ההיסטוריה המסובכת של יחסי פולין- רוסיה, שאינני בקיא בה).

שנתיים-שלוש אחרי זה, השלטון הרוסי החכיר את הארמון לאריה ליב פינס היהודי, שהפעיל בו מפעל טוויה ואריגה (המפעל הוקם, כנראה, עוד קודם, ב- 1795). יחיאל מיכל פינס, מחלוצי הציונות, שתמך בביל"ויים בא"י, היה נכדו. המשפחה גרה בארמון עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 פרצה בארמון שריפה, הוא שוקם בחלקו ב- 1930, ונהרס שוב ב- 1944, בסוף מלחמת העולם השניה. הארמון החרב עדיין מרשים מאד.

על חלק מאדמותיה לשעבר של אחוזת ספייהה ברוז'אני הוקם הכפר פבלובה.

את פבלובה ורוז'אני כיום, לרבות חורבות ארמון ספייהה, אפשר לראות בגוגל ארץ (Google Earth), במחוז ברסט, בלארוס. מומלץ מאד. התמונה למטה תעזור לזיהוי הכפר פבלובה ליד רוז'אני. שורות הכתמים הבהירים הם חצרות המשק בכפר. בגוגל ארץ עצמו אפשר להגדיל את התמונה הרבה יותר, ולראות כל בית.

 

רוז'אני ופבלובה כיום

רוז'אני ופבלובה כיום בתצלום לווין (גוגל ארץ),
רוז'אני נמצאת משמאל למרכז התמונה, ופבלובה מתחת למרכז.
קנה-המידה הקווי, אורכו 2.7 מיל, כ- 4.34 ק"מ. הצפון - למעלה.

היהודים ברוז'ינוי ופרנסותיהם

המקור לפרטים בקטעים הבאים הוא "רוז'ינוי, ספר זיכרון לקהילת רוז'ינוי והסביבה", ליקט וערך מאיר סוקולובסקי, תשי"ז 1957. הידיעות על העיר די מקוטעות, וקשה לבנות תיאור היסטורי מסודר. הדבר ניכר מאד גם כאן.

מקורות הפרנסה המסורתיים של יהודי העיר היו מסחר ומלאכה, כמו במקומות אחרים בפולין. רוב ההכנסה התקבל ביום היריד השבועי בעיר. איכרי הסביבה באו ליריד כדי למכור את תוצרתם ולקנות את הדרוש להם.

במחצית הראשונה של המאה ה- 19 התפתחה בעיר תעשיית אריגים. מפעל הטוויה והאריגה של פינס היה רק אחד מהם. רבים מתושבי העיר עבדו כפועלים בתעשיה זו. מעניין כי רוב האורגים היו יהודים, ורוב הטווים לא יהודים. התעשיה הביאה יציבות מסויימת לפרנסת היהודים, אבל לא רווחה. שעות העבודה היו ארוכות - 14 שעות ביום עבודה, והמשכורת דלה. מסופר כי במוצאי שבת, אחרי ההבדלה, היו הפועלים הולכים לעבוד עד חצות הלילה כדי להוסיף עוד מעט שעות עבודה. כיום קשה לנו לתאר לעצמנו תנאי עבודה כאלה.

יום העבודה הארוך הזה נשאר עד תחילת המאה ה- 20. שביתה של הפועלים בתביעה להעלות את שכרם, ב- 1877 או 1878, נכשלה. בשנת 1905 היה נסיון של מאבק לקיצור יום העבודה ל- 12 שעות, וגם הוא נכשל. רק בשביתה כללית בשנת 1910, שהשתתפו בה גם בעלי העסקים בעיר, השתפרו תנאי העבודה.

מסופר כי אחד מתעשייני הטכסטיל של העיר (מאטשע פינס) אמר שבתי האריגה של לודג' לא יחזיקו מעמד, כי פועליהם עובדים רק 10 שעות ביום. בפועל, התעשיה המודרנית יותר בלודג', שהיתה גם מרכז התנועה הסוציאליסטית בפולין, שיגשגה והשאירה את מפעלי רוז'ינוי הרחק מאחור.

ענף תעשיה נוסף, בורסקאות (עיבוד עורות) התפתח בעיר אחרי בתי האריגה. גם בו עבדו מאות פועלים.

עד סוף המאה ה- 19, בקירוב, ניהלו עשירי העיר את ענייני הקהילה. לקראת סוף מאה זו התעוררו בקהילה היהודית רוחות חדשות. התחילה פעילות פוליטית וציבורית בשכבות אוכלוסיה רחבות, וההנהגה עברה לידי עסקנים נבחרים, נציגי המפלגות והארגונים שקמו בקהילה היהודית.

אסונות

רוז'ינוי קשורה גם בעלילת דם. בשנת 1657 (תי"ז), זמן לא רב לפני פסח, נמצאה ברובע היהודי של העיירה גופת ילד נוצרי, וברור היה לנוצרים כי היה קורבן הצימאון היהודי לדם נוצרי. בעל האחוזה (הדוכס ספייהה), שהעיירה היתה שייכת לו, מנע פרעות ביהודים, וניסה להציל אותם. אפשר לשער כי הוא כלל לא האמין בעלילה. אבל, לפי המסופר, בלחץ הישועים הועמדו לפני בית דין מקומי שני יהודים. יתכן שעלו בגורל או הקריבו את עצמם למען הציבור. הם הוצאו להורג בראש השנה לשנת ת"ך.

כצפוי באזור מיוער, עץ היה חומר הבניה הנפוץ של בתי רוז'ינוי, ושרפות היו אירוע תדיר. בשנת 1886 נשרפו "רק" כעשרים בתים, אבל השרפות של 1875 ושל 1895 כילו כמעט את כל בתי העיר. הראשונה התחילה בבית אופה, והשניה בבית אריגה. תרומות לעזרת הנפגעים הגיעו מקהילות רבות, אבל אפשר לשער - אין תיאור מפורט - כי למרות זאת, המצוקה היתה נוראה. שיקום העיר נמשך שנים אחדות.

אחיעזר ארקין ביקר בפבלובה לפני שנים אחדות.

הועלה לאתר 2010-01-08
עדכון אחרון 2010-01-09