כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

פבלובה - 12 השנים הראשונות

 

אחד עשר האיכרים היהודים שיסדו את המושבה עקרון, היא מזכרת-בתיה של היום, ומשפחותיהם אשר באו בעקבותיהם, עלו לארץ-ישראל מהכפר היהודי פבלובה, או בהקטנה - פבלובקה, הנמצא ליד העיירה רוז'אני, או רוז'ינוי. אז זה היה בפלך גרודנו במערב רוסיה, ברוסיה הלבנה, וכיום זה מחוז ברסט בבלארוס.

ההתיישבות החקלאית היהודית

הכפר פבלובה נוסד בשנת 1850, או אולי 1849, אחד מבין כפרים יהודיים רבים שנוסדו במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה בדרומה של רוסיה ובמערבה. פרשת ההתיישבות החקלאית היהודית, בעידודם של הצארים הרוסים, היא פרשה מעניינת כשלעצמה, שרוב ספרי ההיסטוריה היהודית מתעלמים ממנה (דובנוב מספר עליה בקיצור בדברי ימי עם-עולם. לקריאה: איכרים יהודים ברוסיה, צבי ליבנה (ליברמן), אל"ף תשכ"ז). כאן אספר רק את הדרוש להבנת ההתיישבות בפבלובה.

חוקת היהודים החדשה, משנת 1835, של הצאר ניקולאי הראשון (שלט בשנים 1825-1855), כללה בעיקר גזירות והגבלות, אבל סעיף 23 בה נתן ליהודים אפשרות להתיישב כחקלאים באיזורים מסויימים בדרום רוסיה ובמערבה. היהודים קיבלו אפשרות להתיישב על אדמות ממשלתיות. את האדמות הם יקבלו חינם לזמן בלתי מוגבל, אבל המתיישבים ישאו בכל ההוצאות האחרות. הטבות נוספות שהמתיישבים קיבלו היו פטור ממסים שונים לתקופה של 10 או 25 שנים, וחשוב מזה - הם יהיו חופשים מחובת הגיוס לצבא. הם גם נשארו שייכים למעמד העירוני, ולא הפכו לאיכרים צמיתים (הצמיתות בוטלה ברוסיה רק עשרות שנים מאוחר יותר).

רוז'אני

את ארמון רוז'אני (Ruzhany) הקים האציל ליב ספייהה (Sapieha, או בעקבות הרוסית - Sapega), אישיות חשובה בהיסטוריה של פולין וליטא, במאה השש-עשרה. ליד הארמון, או בית האחוזה, קם כפר - רוז'אני.

הכפר התפתח וגדל לאיטו, והפך לעיירה. בשנת 1847 נספרו בו כ- 1,500 תושבים. גם יהודים גרו בו, לפחות מהמאה ה- 18.

גם ארמון רוז'אני עבר גלגולים אחדים. הוא נהרס בשנת 1700, והוקם מחדש ע"י אלכסנדר מיכאל ספייהה בשנת 1770. הוא נחשב אז לאחד הארמונות הגדולים והמפוארים בבלארוס. השלטון הרוסי, שהשטח עבר לתחומו בחלוקת פולין, החרים את הארמון וכל אדמותיו ב- 1831, בעקבות "התקוממות נובמבר", או "מהפכת הקדטים", של 1830 - נסיון פולני למרוד בשלטון הרוסי (לא אנסה לפרט את ההיסטוריה המסובכת של יחסי פולין- רוסיה, שאינני בקיא בה).

שנתיים-שלוש אחרי זה, השלטון הרוסי החכיר את הארמון לאריה ליב פינס היהודי, שהפעיל בו מפעל טוויה ואריגה (המפעל הוקם, כנראה, עוד קודם, ב- 1795). יחיאל מיכל פינס, מחלוצי הציונות, שתמך בביל"ויים בא"י, היה נכדו. המשפחה גרה בארמון עד מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 פרצה בארמון שריפה, הוא שוקם בחלקו ב- 1930, ונהרס שוב ב- 1944, בסוף מלחמת העולם השניה. הארמון החרב עדיין מרשים מאד.

על אדמותיה לשעבר של אחוזת ספייהה ברוז'אני הוקם הכפר פבלובה.

את פבלובה ורוז'אני, לרבות חורבות ארמון ספייהה, אפשר לראות בגוגל ארץ (Google Earth), במחוז ברסט, בלארוס. מומלץ מאד. התמונה למטה תעזור לזיהוי הכפר פבלובה ליד רוז'אני. שורות הכתמים הבהירים הם חצרות המשק בכפר. בגוגל ארץ עצמו אפשר להגדיל את התמונה הרבה יותר, ולראות כל בית.

 

רוז'אני ופבלובה כיום

רוז'אני ופבלובה כיום בתצלום לווין (גוגל ארץ),
רוז'אני נמצאת משמאל למרכז התמונה, ופבלובה מתחת למרכז.
קנה-המידה הקווי, אורכו 2.7 מיל, כ- 4.34 ק"מ. הצפון - למעלה.

פבלובה

על פבלובה עצמה לא ידוע הרבה.

ידיעה קצרה בדוח ממשלתי רוסי משנת 1851 (מצוטטת בספרו של צבי ליבנה) אומרת כי "בפבלוב 30 מתיישבים. הבתים נבנים ולפי שעה גרים המתיישבים בחפרות. השדות והגנים מעובדים ברשלנות."

מכתב של יוסף סטארעוואלסקי (כיום היינו כותבים סטרבולסקי), אחד ממתיישבי פבלובה, התפרסם בעיתון המליץ, בשני חלקים, בדצמבר 1861. הוא מספר על שתים עשרה השנים הראשונות של פבלובה, והדברים הבאים מבוססים בעיקר עליו. צריך לזכור כי דיווחים כאלה, של התושבים על יישובם, נוטים לייפות מעט את המציאות. מן המכתב ניכר כי הכותב היה משכיל, וכי הגיעו אליו הרעיונות של הנאורות וההתחדשות הלאומית היהודית.

ראשית פבלובה - שנות המחסור

שלושים משפחות ממחוז ביאליסטוק החליטו להתפרנס מיגיע כפיהם, "בלי תהפוכות המסחר המתנודד על כנפי השקר", ובקשו לקבל אדמה להתיישבות. אני משער שהמחסור והעוני של חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית, במידה רבה בגלל ההגבלות שהוטלו עליהם באותה "חוקת יהודים" עצמה, היו גורם לא פחות חשוב.

תחילה צריכים היו להתגבר על המכשולים הביורוקרטיים. חצי שנה הם חיכו עד אשר השלטון המקומי, של המחוז והפלך, אישר את בקשת ההתיישבות שלהם, ו"שר הגליל" הקצה להם את האדמה להתיישב עליה.

שבע שנים הם סבלו מחסור קיצוני - "לא אכלנו לחם לשבוע". הם חסרו ידע ומיומנות בעבודה החקלאית (זה מתאים לתיאור בדוח הממשלתי), ושש השנים הראשונות היו להם שנות בצורת, "אם גם רב זרענו, מעט אספנו". באחת השנים גם מתו במגיפה כל בהמותיהם.

המכתב מספר כי כספם אזל כבר בהמתנה הראשונית, ומתלונן על סבלם ועל העדר הנכונות לעזור להם בשנים הקשות:

"רק בד' שמנו מבטחנו, ואם גם הוא השליך אותנו אחרי גוו כדבר אשר אין חפץ בו, כי בדבר וברעב הביאנו, ומה היו לבריות לאמר? הלא בצדק ובמישרים שפטו לפי ראות עיניהם ... שאין לקרב אותנו ולתמוך ידינו ..."

הוא איננו מסביר איך בכל זאת התקיימו בשנים הראשונות.

אבל יבולי השנה השביעית עלו יפה, ומהשנה השמינית הם זכו לשפע "בבהמות ובתבואות ובבנינים הנצרכים לנו, הכל מיגיע כפינו ומברכת אבינו שבשמים".

פבלובה - שנות השפע

השפע הזה בא בעבודה רבה. באביב ובקיץ יצאו הנשים והנערות לשדה השכם בבוקר. הגברים היו מתפללים בציבור בבית המדרש "עם הנץ החמה", וממהרים גם הם לעבודה, עד הערב. אפשר להבין כי הנערים היו לומדים בזמן זה. כאשר כח העבודה המשפחתי לא הספיק, היו שוכרים פועלים לא-יהודים מהסביבה. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, בזמן הקציר והאסיף, כולם יצאו לעבודה בשדה - לרבות נערים, זקנים וזקנות. גם אז הגברים לא היו מוותרים על תפילת שחרית בציבור.

לתוספת הכנסה, לרבים היתה מלאכה שעסקו בה בזמן הפנוי מחקלאות, בעיקר בחורף, כאשר מזג האויר אינו נותן לעבוד בחוץ, והערבים ארוכים (הימים הקצרים בפבלובה, באמצע החורף, אורכם כשבע וחצי שעות מזריחה לשקיעה). שנים רבות אחר כך, סיפר יחיאל ברי"ל על מנסרי עצים, בנאים (של בתי-עץ), נגרים, ואורגי צמר מבני הכפר. באיזור של יערות (כפי שאפשר לראות בגוגל ארץ גם עכשיו), העבודה בעץ מתבקשת.

בית מדרש (בית כנסת) הם בנו כבר בחמש השנים הראשונות. הכותב מדגיש כי בנו את בית המדרש בעבודתם ובכספם, ו"גם להאחים הגבירים המפורסמים בני הגביר המנוח אריה ליב פינס זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] לא הושטנו ידינו לעזרה". איזכור ההמנעות הזאת מרמז לאיזשהו קשר קודם עם האחים פינס העשירים, חוכרי ארמון רוז'אני של ספייהה. האם הגבירים תמכו בהם בשנות מחסורם, או אולי סרבו לתמוך, כפי שנרמז בקטע המובא למעלה?

כשהגיע השפע, הביאו לכפר רב. הוא קיבל, לו ולמשפחתו, דירה, מזון מתבואות הכפר, עצי הסקה, נרות למאור, ושכר של רובל כסף אחד לשבוע. אני חושב כי מובן מאליו שצריך היה לענות לשאלות הלכתיות ולפסוק הלכה לפי הצורך. בנוסף, תפקידיו הקבועים היו ללמוד עם המתפללים, כל יום בין תפילת מנחה למעריב (בדרך כלל זמן קצר למדי), תנ"ך או "חיי אדם" (ספר הלכות עממי לחיי יומיום ולחגים, שחיבר רבי אברהם דנציג בסוף המאה ה- 18), כל שבת לשאת דרשה מפרשת השבוע, וכל שבת מברכין (השבת שלפני ראש חודש) להטיף מוסר להתנהגות נאותה. אפשר להבין כי קרה שמישהו סטה מן הדרך "הן נגד המוסר והן נגד מנהג המדינה לגרום לאיזה היזק לחברתנו".

בחורף, מראש חודש חשון עד האביב, כאשר העבודה החקלאית מעטה והימים קצרים, הגברים הקדימו לבוא לבית המדרש שעה או שתים בטרם אור, ואחרי התפילה היה כל אחד לומד לפי יכולתו, תנך, משניות או מדרש - מעטים יכלו ללמוד בתלמוד, וכולם למדו גם בחיי אדם.

בעזרת הנשים של בית המדרש הם קיימו בית הספר לנערים (את הנערות, כנראה, לא לימדו). הם למדו שם לימודים כלליים - חכמה (אינני יודע למה הכוונה), מדעים, ולשון רוסית - כדי שלא "יבושו בשער".

לסיום: נראה שהמכתב מנסה לתאר את החיים שהגיעו אליהם כחיים אידיליים, ולהדגים בפבלובה את הנקודות החשובות בעיניו - כי יהודים יכולים להתקיים מעבודתם, כי העבודה יכולה להעלות אותם ממחסור לשפע בלי להזדקק לחסדם של גבירים, וכי הם יכולים לקיים, ביחד עם זאת, חיים יהודיים תרבותיים והלכתיים, אם כי לא למדניים, וגם להעניק לילדיהם השכלה כללית. למרות זאת, אפשר להבחין, פה ושם, כי החיים בפבלובה לא היו אידיליים לגמרי.

אחיעזר ארקין ביקר בפבלובה לפני שנים אחדות. כיום אין בה יהודים, אבל בתיהם עדין עומדים.

הועלה לאתר 2009-11-10