כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

אזור עקרון (מזכרת בתיה) בשנת 1876, לפני ייסוד המושבה

 

מה היה כאן לפני ייסוד המושבה ב- 1883?

הנה מפה של הסביבה אז. זה קטע מגליון 16 ממפות ה- PEF (הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל) משנת 1878 (בפועל, האזור מופה שנתיים קודם). קטע המפה הזה גודלו 8X8 מילים יבשתיים ( 12.9X12.9 ק"מ). המושבה עקרון נבנתה מעט ימינה ממרכז המפה הזאת, פחות משני ק"מ ממזרח לכפר עקיר.

 

מפת ה- PEF - אזור עקרון לפני ייסוד המושבה

קטע מגליון 16 (אשדוד - Esdud) של מפת ה- PEF - אזור עקרון (מזכרת בתיה) לפני ייסוד המושבה

 

הדרכים

בשטח המפה עוברים שבילים רבים, ודרכים מעטות. דרכים, המתאימות למעבר עגלות ומרכבות, ישנן כאן רק שלוש: האחת, דרך מיפו דרך רמלה לירושלים, רואים כאן קטע קצר מאד ממנה בפינה הימנית-עליונה של המפה. השניה, הדרך מיפו ליבנה, שם היא מתחברת לדרך הים, גם ממנה רואים כאן קטע קצר מאד בפינה השמאלית-עליונה של המפה. הקטע השלישי הוא חלק מדרך הים, הדרך הראשית במישור החוף, שכאן היא מוליכה מרמלה ליבנה. זהו הקטע העובר באלכסון בין זרנוגה לקוביבה.

דרכים ממש, המתאימות למעבר עגלות, היו אז דבר חדש בארץ. הדרך הראשונה (מאז ימי הצלבנים והרומאים), מיפו דרך רמלה לירושלים, נסללה בשנים 1867-1869 (ו"בבוא העגלה הראשונה לירושלים, נהרו המונים אל שער יפו כדי לחזות בפלא" - מרדכי אליאב, א"י ויישובה במאה הי"ט, כתר 1978). התחבורה בא"י, ובמזרח התיכון כולו, התנהלה על גבן של בהמות - חמורים, פרדות וגמלים לאנשים ולמשא, וסוסים לאנשים בלבד - ולמעבר בהמה אין צורך ביותר משביל. זו הסיבה שהדרכים מעטות כל כך, בתקופה זו, ביחס לשבילים.

גם פסי רכבת עדיין אין כאן. המסילה הראשונה, גם היא מיפו לירושלים דרך רמלה, התחילה להסלל רק בשנת 1889 (ביוזמתו של הבנקאי יוסף נבון), והופעלה ב- 1892, שנים אחרי הוצאת מפות ה- PEF וייסוד המושבה עקרון, וכששים שנה אחרי התחלת הסלילה של קווי רכבת בין-עירוניים ארוכים באירופה. המסילה תעבור, בשטח המפה, מצפון לדרום, ליד הכפר נענה ממערבו.

היישובים הסמוכים לשטח המושבה, ותיאורם ביומן הסקר

עקיר - "כפר חומר על שלוחה נמוכה, עם משוכות צבר המקיפות את גניו, ובאר בצפונו."

נענה - "כפר חומר קטן בשטח נמוך."

אל מנסורה - "כפר חומר בגודל בינוני."

סחמה - "מזכיר את נענה. בדרומו יש לו באר."

רמלה - "עיירה המכילה כ- 3,000 תושבים, יותר משני שלישים מהם מוסלמים.רוב הבתים מחומר, אבל שרידים של בניינים יפים נמצאים בין הבקתות. ... מסביב לעיירה בוסתנים יפים וכרמי זיתים, מוקפים במשוכות צבר. ישנם גם תמרים, בעיקר במזרח. ... בארות מים מתוקים נמצאות בגנים. ... יש בעיר שוק, אבל הוא בתהליך שקיעה, ורבים מהבתים מתפוררים." היומנים מצטטים הערכה נוספת, לפיה מספר התושבים קרוב ל- 3,500. השטח הבנוי של העיר עצמה, נמצא מצפון למפה, בגליון הסמוך, ולכן אין רואים אותו כאן. רואים, בצפון המפה, את החלק הדרומי מתוך השטח הגדול של הגנים שהקיפו את העיר.

עוד על היישובים

כמה תושבים היו בכפרים? מהו כפר גדול? בינוני? קטן? יומני הסקר בדרך כלל אינם עונים לשאלות אלה. נשארת רק האפשרות להסתמך על רמזים. למשל, על הכפר אל יהודיה אומרים היומנים: "כפר גדול ... 800 עד 1000 נפשות". נראה סביר להעריך שבכפר גדול תהיינה 800-1200 נפשות, בבינוני 400-800, ובכפר קטן מתחת ל- 400 נפשות.

בסך הכל, בשטח המפה, שמונה כפרים, שבהם, לפי הערכה זאת כ- 5,000 נפש. זה, כמובן, אינו כולל את רמלה.

לרוב הכפרים, מסביב לשטח הבנוי, יש איזור של בוסתנים, אבל מארבעת הכפרים המקיפים את עקרון, רק לעקיר יש בוסתנים. יומני הסקר אינם מסבירים מדוע. האם אלה היו כפרים חדשים ביחס, שהוקמו רק באמצע המאה ה- 19, בגל ההתיישבות המצרית בשפלה (וותיקי המושבה מספרים כי היו מידידיהם, תושבי עקיר, שאמרו כי הם ממוצא מצרי)? אולי המחסור במים היה הבעיה? או איזו שהיא סיבה אחרת?

בהתבוננות במפה רואים שהשטח הבנוי של הכפרים קטן ומוגבל. זה אומר שהכפרים היו מכונסים בתוך עצמם, בשונה מאד מהכפרים הערביים של היום, הגולשים אל מעבר לשוליהם, ומסביב להם בתים מפוזרים על פני שטח נרחב.

כדי להבין מבנה של כפר כזה, אפשר לפנות אל משה סטבסקי (סתווי). בספרו "הכפר הערבי" (עם עובד תש"ו), הוא מתאר באהבה ובלשון נפלאה את כפרי השפלה, כפי שהיו בראשית המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם, בטרם הספיקו להשתנות. מתוך פרק "הכניסה לכפר":

"קבוצת בתי-חומר, נמוכים ושחים, דחוסים ואטומים, מכונסים ונתונים בתוך עצמם, כעדר צאן בשעת סערה. מעון בצדו של דיר, לול מתחת לכרסה של מתבנה, תנור בחיק רפת ינוח ושובך תומך סוכה. מתרפקים זה על זה, מטפסים ועולים וקונים שביתה זה על זה, נחים ונרדמים עם ימי שרב לאים ... ומתמזגים לגוש חומר אכול שמש זלעפות, שגוון אחד לו ולאדמה המקיפה את הכפר ומקיימת נפש כל חי בו."

"צופה הכפר על-פני שטח אדמתו מעוטת-הברכה, כשדי אשה צמוקה ומדולדלדת, המפרנסת אותו ואת כל הכבודה אשר אתו, בצמצום ובדחקות, בבושת-פנים וברחמי-שמים, שדה-חריש ללחם, לחם-עוני לאדם, חופן מספוא לבהמה המושכת בעול ודורכת על המדושה, פיסת גינה למעט הירק לתבל את הפת, גפנים שתים ותאנה נבובה אחת עתיקת-ימים, לפייס ילד מציק, ושיחי צבר דוקרים, המשמשים סייג ותריס בפני פורצי-גדר ומספקים פרי-תאוה לאדם, ועלה ירוק נוטף מיץ על קוציו, להשיב נפש גמל."

"לא במקרה בנוי על גבעה הוא הכפר הצופה למרחוק, אלא בכוונה ובמחשבה תחילה, מטעמים ונימוקים שונים:"

"מטעמי בטחון: סכסוכי-גבולות ותגרות-מרעה, שנאה ונטירת-איבה, עלבונות צורבים וחשבונות-דמים שאינם מתיישבים לעולם ... פשיטות הבדוים ("ערב") ובני המדבר, הבאים למרעה, ללקט, לשוד ולביזה ... ומשום-כך ראוי לו לכפר שיעמוד במקום גבוה - שתהא הסביבה פתוחה וגלויה לפניו, שיוכל לעמוד על המשמר ולהשיב מלחמה ..."

"מטעמי אויר ובריאות: אין כבן-הארץ להוט אחרי אויר-גבעה ..."

"מטעמים משקיים: לרגל מלאכת-הגורן הנמשכת רובם של ימות-החמה וצריכה פתח לרוח ... לזרות כנגדו את החמיץ ("חמיס", תבואה נדושה ומעוכה) ..."

"משמתקרב ההלך לתחומו של הכפר מגיע לנחירי-אפו ריח של מים - מי באר, בריכה ושוקת, ומי ביצה שמסביב לשוקת, הרוחשת שפעת זבובים ובני-יתוש, שאון והמולה של צאן, בקר וגמל, ובני אדם השואבים ומעלים, יוצקים וממלאים את הכלים ... הבאר הוא יסודו של הכפר ותנאי ראשון לקיומו ..."

"בירכתי הכפר, על-יד חורבת-קיר או גדר צבר ... שוכנת המזבלה, המשמשת בית-קיבול לפסלתו של הכפר: אפר-תנור ושיירי-בית, אשפה וזבל, פגר ונבלה ... רוחשת ושורצת חיים בתוך הרקב, בית-כינוס ואבן-שואבת לכל המקיים את עצמו על שרץ, פגר ופיגול - כלב וחתול, בן-חולדה ועכברון, תן וצבוע, עוף-בית ועוף-טרף. "לא תופחת אלא המזבלה", אומר הערבי."

"עם הכניסה לכפר עומדות רגלי הנכנס ברחבת-הגורן - רחבת-כיכר מתוקנת, מיושרת ומהודקת, לשים עליה את יבול השדה ..."

"מרחבת-הגורן מוליכה הדרך אל הרחוב ... צר הוא הרחוב ובדוחק עובר בו גמל טעון שני שקי-תבן; צר ומתפתל, ... חומה גבוהה, הזרועה בראשה שברי-כלים ומכיתות-זכוכית, קוץ ודרדר, סוגרת על הרחוב משני צדדיו; חומה סתומה ואטומה, משובצת פשפשים ושערים: פשפש צר לכניסת האדם ולהעברת הצאן ... ושער לכניסת הבהמה הטעונה; ופשפש בתוך השער ... סייג ותריס מפני חיה רעה ודורסת, מפני בן-כפר וידיד ושכן קרוב הלקוי בעין צרה וביד ארוכה."

אני חושב שזה נותן איזושהי תמונה של הכפרים.

ולגבי החומר (באנגלית mud, בוץ), חומר הבניה של בתי הכפרים בשפלה, נשוב ונפנה אל משה סטבסקי (שם):

"כל הבניינים ... הכלים הקבועים והמטולטלים, בנויים ועשויים חומר וקש, שבהם העבידו את אבותינו במצרים ..."

"שתי צורות לבניה, האחת - מלבנים, לבני-חומר הקבועים בדפוס בצורת מלבן מגודל שונה, לפי כח הדמיון של הבונה; השניה - מבליל של חומר וקש, גושים-גושים."

"זמן עשית-הלבנים - עם ראשית האביב, בגמר תקופת-הגשמים; מקום עשייתם - על-יד הבריכה, בריכת-מי-הגשמים החפורה בקרבת הכפר. את החומר לוקחים משפת הבריכה ומקרקעיתה ... שיורי מי-הגשמים והביצה שבבריכה משמשים ללישה, ואת הקש מביאים מן הכפר, מן הקש והתבן של אשתקד. לאחר שהלבנים נתיבשו למדי מעבירים אותם למקום הבניה - על גבו של החמור, על דבשת הגמל ועל ראשה של האשה."

זו היתה ארץ ישראל לקראת סוף המאה התשע-עשרה, הארץ שמייסדי עקרון, היא מזכרת בתיה, הגיעו עליה.

ומה קרה לכפרים אלה אחר כך? אפשר לראות זאת במפה מנדטורית משנת 1935, בקירוב, כששים שנה אחרי המפה כאן: הכפר עקיר, הסמוך למזכרת, ושהיו לו יחסי שכנות טובים אתה, גדל מאד, וכן שטחי הגנים שמסביב לו. השינוי הזה בולט עוד יותר אם משווים אותו לכפר אחר באזור, אבו-שושה (ממזרח לתחום המפה, על מורדות תל גזר), שהיה מרוחק מיישוב יהודי, ולא השתנה בגודלו במשך אותה תקופה. גם נענה, הכפר שליד תחנת הרכבת (שנחנכה בשנת 1892), גדל. הכפר אל-מנסורה, לעומת זאת, נראה שהתנוון עד שנשארו בו בתים ספורים בלבד. במלחמת העצמאות ניטשו וחרבו כולם.

שינוי אחרון 2005-05-18, תיקון 2008-04-08