כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

חלקו של יחיאל ברי"ל בהקמת מזכרת-בתיה

 

בשנת 1883 נוסדה המושבה עקרון, לימים מזכרת בתיה, מהמושבות הראשונות של העליה הראשונה.

ארבעה אנשים, או קבוצות, היו המעורבים העיקריים בהקמת המושבה:

שמואל מוהליבר, אז רב העיר ראדום,
הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד מפריז ומקורביו,
יחיאל ברי"ל, עורך העיתון העברי "הלבנון",
ואחד עשר האיכרים העולים מהכפר פבלובה.

על חלקם של שני הראשונים בייסוד המושבה אין חילוקי דעות. הבעיה היא בחלקם של שני האחרונים. באופן די עקבי מפחיתים מתרומתו של יחיאל בריל. חלק ממנה מעבירים למוהליבר, ומחלק אחר פשוט מתעלמים. ישנם במזכרת בתיה רחוב רוטשילד ורחוב מוהליבר. אין רחוב על שמו של יחיאל בריל.

והאכרים – הם מוצגים לרוב כנתון מובן מאליו, בלי לעמוד על ההעזה העצומה שביציאתם למסע הזה ועל הנסיבות שהביאו אותם לכך, ובלי להתפלא על עצם קיומם של איכרים יהודים ברוסיה, עובדה שכמעט איננה נזכרת ברוב ספרי ההיסטוריה.

כאן אנסה לתקן את העיוות הזה לגבי יחיאל בריל, שבלעדיו המושבה עקרון לא היתה קמה.

ברוב התיאורים של ייסוד עקרון, התחלת הפרשה מסופרת בערך כך:

הרב מוהליבר, מראשי תנועת חובבי ציון (שזה עתה קמה), נסע לפריז כדי לשכנע את ראשי חברת כי"ח (כל ישראל חברים, או בצרפתית אליאנס) לתמוך בישוב א"י. אחרי שלא שכנע אותם, הוא נפגש, בחוה"מ סוכות תרמ"ג (ספטמבר 1882), עם הברון אדמונד דה רוטשילד, ושכנע אותו לתמוך בתוכנית להעלות לא"י, כדי שיקימו מושבה, לא סוחרים אמידים דוגמת אנשי מנוחה ונחלה, ולא אינטלקטואלים אידיאליסטים דוגמת אנשי ביל"ו, אלא איכרים יהודים מדרום רוסיה. התוכנית הזאת מתוארת לעיתים כרעיון של מוהליבר, ולעיתים כדרישה של הברון.

יחיאל בריל מופיע בסיפור רק אז: "... [מוהליבר] הטיל את תפקיד החיפושים [של האיכרים שיעלו] על יחיאל בריל ..." (קטע זה מתוך החוברת "חלון אל מזכרת בתיה" של מוזיאון המושבה במזכרת בתיה), כאילו בריל היה פקיד של מוהליבר, הוא תיאור אופייני. בתיאורים אחרים הוא מופיע בשלב מאוחר עוד יותר של המעשה. לפיהם מוהליבר הוא שגייס את האיכרים, ורק אז הוטל על בריל התפקיד ללוות אותם בעלייתם. והוא אמנם מלווה אותם.

מוהליבר עצמו, בתיאור פגישתו עם הברון רוטשילד, איננו מזכיר את בריל. התשובה שקיבל מוהליבר מהרב צדוק כהן, רבה הראשי של פריז, המאשרת את התוכנית בשמו של הברון, גם היא אינה מזכירה את בריל. נראה, לכן, ששמו כלל לא עלה בפגישה, ובמשתמע שלא היה לו חלק באירועים אלה.

יחיאל בריל מספר את כל הפרשה הזאת בפירוט רב בספרו "יסוד המעלה". הוא כתב אותו מיד כשחזר לעירו מיינץ אחרי שליווה את האיכרים בעלייתם ובצעדיהם הראשונים בא"י, והדפיס אותו כבר בסוף תרמ"ג (1983). מדבריו הפרשה נראית מעט אחרת:

הרב מוהליבר, ביוזמתו הוא, התייעץ עם בריל בקיץ של שנת תרמ"ב, לפני שנסע לפריז לנסות לגייס את תמיכת כי"ח ליישוב א"י, בשאלה מה להציע להם. בריל הציע לו רעיון שהעלה כבר קודם – להעלות איכרים יהודים מדרום רוסיה, שמהיותם חקלאים מראש, יצליחו כחקלאים גם בא"י. מדבריו לא ברור מי העלה את הרעיון בפגישה עם הברון בחוה"מ סוכות תרמ"ג (ספטמבר 1882), אבל הברון רוטשילד הבטיח "שאם יבואו מדעת עצמם עשרה או שנים עשר איש עובדי אדמה מנעוריהם לארץ הקודש ויעמדו שם לנסיון חודשים אחדים ... יכונן להם מושב". יחיאל בריל, שהיה גם הוא בפריז באותו זמן, "ערך בכתב את ההצעה של התכוננות המושב לכל פרטיו, והרש"ם (הרב שמואל מוהליבר) שלח הכתב להרצ"כ (הרב צדוק כהן) בבקשה להציעהו לפני הנדיב".

מוהליבר נקרא להתייעצות עם אליעזר איזידור, צדוק כהן ומיכאל ערלינגר, מראשי כי"ח ומקורבים לברון. הם "בחנו את ההצעה ותישר בעיניהם, והסכימו כי הכסף לבנין הבתים וכו' יתן הנדיב, וחלקת שדה תתן הכי"ח מהשדות אשר למקוה ישראל". אחרי השתדלויות של יחיאל בריל, נתן צדוק כהן נתן למוהליבר מכתב המסכם את התחייבויותיהם והתחייבות הברון – בסיס להמשך הפעולה. בדרכם חזרה ביחד, בריל אל ביתו במיינץ ומוהליבר אל ביתו דרך מיינץ, השניים שוחחו על צעדיהם הבאים בעניין. בריל התרשם כי מוהליבר "הוא רק רב ולא רב פעלים", ולכן יהיה זקוק לעזרה במימוש התוכנית. במקום לנסוע לביתו, הוא הצטרף אל מוהליבר במסעו לרוסיה, לשם התכונן לנסוע לרגל ענייניו הוא, אמנם בתאריך מאוחר יותר.

בוורשא הם נפגשו עם אנשים רבים, אחד מהם סיפר כי ליד העיר רוז'ינוי "נמצא מושב מעובדי אדמה". זה נראה ליחיאל בריל. הוא הכיר את רבה של רוז'ינוי, הרב מרדכי גימפל יפה, אשר כתב להלבנון (עיתונו של יחיאל בריל) והיה מחובבי ציון. מוהליבר נתן לו מכתב אל הרב יפה, אחד מגבירי העיר עזר לו בכסף, ובריל נסע לשם כדי לגייס את האיכרים לעליה לא"י. לבקשתו של בריל הבטיח הרב מוהליבר לתת לאיכרים ערבות של "שליש אלף שקלים" לכך שאם מה שהובטח להם לא יקויים, יוכלו לחזור לביתם בכפר.

מתיאור זה של יחיאל בריל עולים שלשה דברים:

1.הוא היה מעורב באינטנסיביות בפרשה מתחילתה.
2.הרעיון להעלות דווקא איכרים הוא שלו.
3.גם המשך מעורבותו היה אינטנסיבי וביוזמתו הוא.

מצד אחד, לפי התיאורים המקובלים, מעורבות חלקית ביוזמת אחרים, ומצד שני, לפי עדותו של בריל, מעורבות עמוקה בכל הפרשה מתחילתה ביוזמתו הוא. התיאורים אינם מתיישבים זה עם זה. איזו משתי הגרסאות היא הנכונה?

אין בידינו עדויות ישירות בלתי תלויות על כך, אבל לפחות לנקודה אחת ישנה תשובה עובדתית ברורה: הרעיון להעלות איכרים יהודים מדרום רוסיה הוא אמנם של יחיאל בריל.

בריל כתב עליו ב"הלבנון", עיתונו, כבר בשנת תרמ"א (6 ביולי 1881), יותר משנה לפני הפגישות שהביאו לייסוד המושבה עקרון:

"ולדעתנו אך אז חפצנו לכונן מושבות יהודים באה"ק (ארץ הקודש) יצליח בידינו אם נעלה לציון לראשונה את אחינו אלה אשר עבדו את האדמה בהקולוניות אשר היו להם בנגב רוסיא, ... המה אשר כבר למדו לעבוד את האדמה בבואם לאה"ק ... יעבדו בשמחה את האדמה אשר נקנה להם ..." (הלבנון, שנה 17, גליון 48).

למוהליבר, לעומת זאת, היה רעיון אחר לגמרי. ב"קול קורא" שכתב בשנת תרמ"ב (1882) ביחד עם שני רבנים נוספים נאמר:

"... בכל עיר יעשו להם אגודות ובכל אגודה יהיו לא פחות מעשרה אנשים אשר כל אחד מהם יתן אלף רו"כ (רובל כסף) , ובהסך של עשרת אלפים רו"כ שיהיה להם יקנו קרקע ויבנו בתים ו... יכינו כל המצטרך ...יזרעוה לכל הפחות שנה אחת טרם יבואו לשם ... לתכלית הזאת יבחרו להם איש אחד או שני אנשים שיסעו לשם ...";

ובמכתב אחר מאותה שנה:

"לע"ע (לעת עתה) צריכים להשתדל להרבות אנשים אשר יתאחדו ... לקנות שדות וכרמים ולבנות בתים בא"י ..." (שני המסמכים מובאים ב"ספר מאה שנה" בעריכת י' טריואקס וא' שטינמן, 1938, מהדורה מצולמת 1994).

במלים אחרות – מוהליבר חשב על התיישבות של בעלי אמצעים, לא של איכרים.

המסקנה היא כי מבין התיאורים השונים, התיאור של יחיאל בריל הוא המדוייק והנאמן לעובדות. יש להעדפה זו סיבות נוספות:

1.התיאור של בריל נכתב ופורסם מיד בסמוך להתרחשויות. כל המעורבים היו בחיים ויכלו להגיב ולחלוק על התיאור הזה, והם לא עשו זאת. זה לא בגלל הנימוס – בעניין אחר כלל לא היססו להתווכח אתו מעל דפי העיתונות. כל התיאורים האחרים נכתבו שנים רבות אחר כך.
2.יחיאל בריל היה עיתונאי, וכעיתונאי – גם אז – היה אמון על דיווח מדוייק וענייני.
3.בריל, בספרו, איננו מנסה לקחת את כל התהילה לעצמו (ובזמן שכתב, כלל לא היה ברור שתהיה בפרשה תהילה כלשהי להתהדר בה). הוא מתאר תהליך ארוך שהשתתפו בו אנשים רבים, ונראה כי הוא מנסה לתאר אותו כפי שהיה ככל שראה אותו.
4.בריל, בספרו, מביא מכתבים רבים כלשונם. מאחר שאיש לא סתר או הכחיש אותם, סביר לראותם כמדוייקים.

ולאחר שקבלנו את התיאור של יחיאל בריל כנכון ונאמן, מעניין לראות את המשך ההתרחשויות כפי שהוא מתאר אותן:

יחיאל בריל נסע אל הכפר שליד רוז'ינוי, בחר עשר משפחות, מאה ואחת נפשות בסך הכל, שרצו לעלות לא"י, ומהם עשרה גברים שיעלו קודם, הם חתמו על הסכם שבריל ניסח בכתב ופירט בו את תנאי העליה, ונדבר אתם לנסוע אחרי שבועיים. הוא הודיע למוהליבר על הצלחתו, וביקש ממנו לבקש מצדוק כהן בפריז שיודיעו למנהל מקווה ישראל על בואם, וחיכה לאישור. אבל האישור לא הגיע. במקום זה קיבל מברק ממוהליבר שקרא לו להגיע אליו.

הוא נסע אל מוהליבר, וזה הראה לו מכתב לפיו הברון נסע מפריז, וצדוק כהן מציע לדחות את העליה בשנה. בריל חשב כי הדחיה לא תהיה הוגנת כלפי האיכרים שהתכוננו לנסיעה, וכי היא תגרום להם נזק רב, וחשש שהדחיה תבטל לגמרי את כל התוכנית. מוהליבר לא התנגד לכך שבריל יקבל את האחריות על עצמו ויעלה עם האיכרים, אבל חזר בו מהתחייבותו לתת לאיכרים את הערבות. הוא רק הבטיח, לגבי בני משפחתו של בריל , "על דברתו צדק כי ידאג להם, כי לא ידעו מחסור".

בריל, ראה כי כל השותפים האחרים חוזרים בהם מהתוכנית, והחליט כי ישתדל "להיות איש במקום שאין אנשים". הוא קיבל על עצמו את האחריות והסיכון, הצליח לגייס את הכסף הדרוש לנסיעה לא"י, ועלה עם האיכרים לארץ.

כעבור שנה ייסדו האיכרים האלה את המושבה עקרון. בריל לא שיער איזה מחיר כבד ישלם הוא על המעשה הזה.

בתוך סיפור הפרשה הזאת עולה נקודה מעניינת, המאירה באור חדש את הסיבה לכך שבריל לא קיבל את ההכרה שהיה ראוי לה. כאמור למעלה, בריל ביקש ממוהליבר לבקש מצדוק כהן אישור להמשך הפעולה. מוהליבר עונה לו כי

"... הראפארט (דוח) אשר שלח כבוד ידידי העתקתיו מלה במלה ושלחתיו ... להרב צדוק כהן בפריז. אמנם חתימת כבודו השמטתי ולא הודעתיו מי כתב הראפארט, רק כתבתי כי שלחתי איש ... וכל דברי ההודעה כנים וברורים בלי ספק. הסבה אשר לא גליתי לפניו מי היה השליח, יען כי יראתי אולי יהי כבוד ידידי כנחשד קצת בעיניו, ..." (מובא ב"יסוד המעלה").

נראה כי רבים לא אהבו את יחיאל בריל ואת קפדנותו וחדות לשונו. בלשונו של אליעזר בן-יהודה –

"רבו לוחמי האיש הזה ומריביו כל ימי חייו, וגם בני אדם ישרי לב מצאו בו דופי לאמר: אוהב מדון היה ... מר נפשו הטילה טיפה של ארס בלשונו ובקסתו ..." (מתוך ההספד ב"הצבי", שנה 3 גליון 5, 31 בדצמבר 1886).

מוהליבר ידע כי שמו של בריל יעורר התנגדות, לכן מצא לנכון להעלים את מעורבותו. אלה התעלמו ממנו ואלה העלימו אותו, והתוצאה היא כי חלקו בפרשה הזאת נעלם ונשכח.

למרות זאת, המסקנה נראית בבירור: יחיאל בריל היה מעורב בכל השלבים של תוכנית העלאת האיכרים, ויזם או הוביל רבים מהם. לולא יחיאל בריל, המושבה הזאת לא היתה קמה.

זו גם דעתו של ההיסטוריון ג' קרסל :

"העלאת אחד-עשר האיכרים היתה יוזמתו האישית של בריל, האיש שסיכן את עצמו באותם ימים במבצע מיוחד-במינו זה, שאין לו כמעט ריע בתולדות התיישבותנו המחודשת בארץ" (במבוא למהדורה המצולמת של "יסוד המעלה", יד בן-צבי 1978).

בזאת חלקו אינו נופל מחלקם של הרב מוהליבר והברון רוטשילד. כל אחד מהם מילא תפקיד מפתח אשר בלעדיו תוכנית עליית האיכרים לא היתה יוצאת אל הפועל. קשה, ואולי בלתי אפשרי לאמוד את גודל כל אחד מהתפקידים. ברור רק שמידת הסיכון שבריל לקח על עצמו, והמחיר האישי ששילם, גדולים לאין ערוך משל האחרים.

נכון יהיה לסיים במשפט נוסף מדבריו של אליעזר בן-יהודה בהספד ליחיאל בריל, שנים מעטות אחרי הפרשה הזאת:

"כל אשר עשה נהפך לו לרועץ, זאת המושבה "עקרון" אשר ידיו טיפחוה ואשר עמל ויגע בה בכל כחו ובכל אומץ נפשו ואשר בגללה נהרסה מעמדו ונחרב ביתו התנכרה אליו ותאמר אליו: לא אכירך" (הצבי, שנה 3 גליון 5, 31 בדצמבר 1886).

מאה ועשרים שנה אחר כך, המושבה עדיין מתנכרת אליו.

הנה השבנו ליחיאל בריל מעט מההכרה שהוא ראוי לה. הגיע הזמן כי גם עקרון, היא מזכרת בתיה, תסלח לו על טיפת הארס שנפלה בלשונו, ותכיר בו ובחלקו בהקמתה.

מקורות

דוגמאות לתיאורים המקובלים:

"תולדות היישוב", דף באתר האינטרנט של המועצה המקומית מזכרת בתיה, לפחות עד פברואר 2007.

"מזכרת שבלב – סיפורה של מזכרת בתיה", אריה קרישק, רשפים 1996.

"חלון אל מזכרת בתיה", עריכה: שלומית לוין, מוזיאון מזכרת בתיה 1995.

הפרק "עלית אחד עשר הראשונים", י' קלויזנר, ב"מזכרת בתיה", לקט וכתב דוד נימן, הוצאת דוד נימן 1968.

הפרק "הרב שמואל מאהליווער" ב"ספר מאה שנה" (מראה מקום למטה, ומעניין כי זה בניגוד לפרק "יחיאל ברי"ל" באותו ספר, המספר את הפרשה בגירסתו של בריל).

"יסוד המעלה", יחיאל בריל, הוצאת המחבר "באחרית שנת תרמ"ג"; מהדורה חדשה מצולמת, יד יצחק בן-צבי 1978.

"ספר מאה שנה" בעריכת י' טריואקס וא' שטינמן, 1938, מהדורה מצולמת ומורחבת, הוצאת מטר – טריואקס ספרים 1994.

יחיאל בריל ו"יסוד המעלה" – מבוא ל"יסוד המעלה", ג' קרסל, ב"יסוד המעלה", יחיאל בריל, מהדורה חדשה מצולמת, יד יצחק בן-צבי 1978.

עיתונות התקופה (שאפשר לקרוא בספריה הדיגיטלית של בית הספרים הלאומי), כמצויין ליד כל מובאה.

 

רצונכם להביע את דעתכם? שלחו תגובה על דף זה.

 

שינוי אחרון 2007-03-05