כותרת דפי מזכרת

שער מזכרת חדש באתר מזכרת עכשיו מה שהיה שער המוזיאון

 

יחיאל ברי"ל – חייו ופועלו

 

(הערה על השם ברי"ל: ברי"ל הוא כנראה ראשי תיבות של "בן רבי יהודה ליוא". רבי יהודה ליוא הוא המהר"ל מפרג הנערץ, בן המאה השש-עשרה. יש המקפידים לכתוב את השם בגרשיים, אבל יחיאל בריל עצמו לא הקפיד, וכתב אותו לפעמים כך ולפעמים כך.)

פרטים מעטים ידועים על עשרים שנותיו הראשונות של יחיאל בריל. הוא נולד בעיר טולטשין בחבל פודוליה שבאוקראינה בי"ד באדר תקצ"ו (3 במרס 1836). בגיל צעיר למדי עזב את בית הוריו ונדד בין בוקרשט לקושטא (השם העברי הישן של קונסטנטינופול, הנקראת כיום בעיקר בשמה הטורקי איסטנבול), והיה מתלמידיו של המלבי"ם (מאיר ליב בן יחיאל מיכאל) בבוקרשט.

בשנת 1855 עלה לא"י וגר בירושלים, שם נשא לאשה את בתו של יעקב הלוי ספיר (מחבר הספר "אבן ספיר" וכותב שירים ידוע בזמנו). המקורות כמעט שאינם מספרים דבר מעבר לזה על משפחתו וחייו האישיים.

יחיאל ברי''ל. אינני יודע היכן נמצא המקור ומה התאריך

הוא עבד כסופר (תפקיד שהיום היה נקרא מזכיר) של הכולל האשכנזי-פרושי (כך נקראה העדה של המתנגדים האשכנזים), והתחיל לכתוב ולשלוח כתבות מא"י אל העיתון העברי הראשון, "המגיד", שיצא בעיר ליק, אז בפרוסיה. את הכתבה הראשונה כתב באייר תר"ך, והיא נדפסה כחודשיים אחר כך. הוא המשיך לכתוב להמגיד בקצב הולך וגובר, עד תרכ"ב, אז התחיל להתכונן להוצאת עיתונו הוא.

יחיאל בריל, המתואר כבעל "אופי תוסס", כנראה לא מצא סיפוק בעבודתו כסופר בכולל, וכתיבתו להמגיד קרבה אותו לעיתונאות. בתרכ"ב הקים בירושלים, ביחד עם מיכל כהן ויואל משה בהר"ם סלומון, בית דפוס חדש, שהוציא את העיתון העברי הראשון בא"י – "הלבנון". גליונו הראשון יצא בראש חודש אדר תרכ"ג (פברואר 1863). יחיאל בריל, בעל הנסיון בעתונאות, היה העורך הראשי וראש הכותבים. מזמן זה ועד סוף ימיו, יחיאל בריל והלבנון קשורים זה בזה (קיצור תולדות "הלבנון" – בדף נפרד).

הלבנון יצא בירושלים שנה אחת בלבד. היתה יריבות קשה בין בית הדפוס החדש לבין בית הדפוס הוותיק, של ישראל ב"ק, חלוץ הדפוס העברי בירושלים. היריבות עברה ליריבות בין הלבנון לבין ה"חבצלת", העיתון המתחרה שישראל ב"ק התחיל להוציא כחמישה חודשים אחרי הלבנון. היריבות היתה לא רק בין בית דפוס ותיק לחדש, אלא גם בין האשכנזים הפרושים, שהלבנון ייצג, לבין הספרדים והחסידים שייצג החבצלת, ונוספו לכך גורמים אישיים. היריבות הביאה להלשנה לפני השלטון העותמני (יחיאל בריל האשים בהלשנה את החסידים), וזה סגר את שני העיתונים כשנה אחרי הופעת הלבנון. החבצלת חזר להופיע בירושלים, אבל רק לאחר כשש שנים, בסוף תר"ל (1870).

יחיאל בריל עבר לפריז, ולאחר תלאות רבות, וכמעט שנה אחרי סגירתו בירושלים, בה' בטבת תרכ"ה (1885), חזר שם להוציא את הלבנון בפורמט קטן כדו-שבועון. הלבנון המשיך להיות קשור לחיים בא"י, והרבה לספר על המתרחש שם ובארצות השכנות בנוסף לדיווחים על אירופה. בשנים הבאות הלך והתקרב לחוגי הרבנים האורתודוקסיים הקיצונים, ושינוי סדר המדורים בעיתון הקנה לו אופי של כתב-עת תורני. נוספו לו כותבים רבים, וב- 1868 הפך לשבועון.

המצור על פריז (10 בספטמבר 1870 – 29 בינואר 1871) במלחמת צרפת-פרוסיה (1870 – 1871) הפסיק את הוצאת הלבנון פעם נוספת. יחיאל בריל היה בפריז במשך כל המצור, ובמשך זמן זה הוציא לאור ספר – "כתב אלרסאיל מתורגם עברית לרב רבינו מאיר הלוי ז"ל מטוליטולה הנודע בשם אבו אלעפיאה" (זו המהדורה המודפסת הראשונה של אגרות הרמ"ה, 1170? – 1244, מקובל, פרשן תלמוד ומשורר בטולדו, ומתנגד להשקפת הרמב"ם על תחיית המתים). ההקדמה של יחיאל בריל לספר הזה מספרת על פריז ועל מצוקותיו הוא "בירחי מצור שנת תרל"א".

אחרי המלחמה עבר יחיאל בריל לעיר מיינץ (מגנצא בפי היהודים) בגרמניה שנוצרה אז. במיינץ יצא הלבנון כנספח שבועי לעיתון היהודי בגרמנית "איזראליט", בטאון היהדות האורתודוקסית בגרמניה, וד"ר מאיר להמן השתתף בעריכתו. הגליון הראשון יצא באוגוסט 1871, אחרי הפסקה של קרוב לשנה, ובפתחו כתבה על מצור פריז.

ביולי 1881, לאחר קשר של עשר שנים עם האיזראליט, התנתק הלבנון ממנו ומד"ר להמן, ויחיאל בריל חזר להיות עורך יחיד. ההפרדות הזאת מסמנת שינוי בגישה ובמחשבה על הדרך לישוב א"י. עד אותו זמן התנגד יחיאל בריל להתיישבות בא"י, אם כי יש אומרים כי התנגד לא לעצם הרעיון של ההתיישבות, אלא להטפה להתיישבות ללא הכנה מספקת. בשנת 1881 הוא ביקר ברוסיה וראה שם את תוצאות הפרעות של אביב וקיץ 1881 (המכונות, בספרות העברית, "סופות בנגב"). הוא הגיע למסקנה כי אין יותר זמן למתינות, לשיקול הדעת ולהכנה הארוכה שעד אז ראה כהכרחיים, והצטרף לחובבי ציון ולמטיפים ליישוב א"י. הרב שמואל מוהליבר והרב מרדכי גימפל יפה, מראשי חובבי ציון, התחילו אז לכתוב להלבנון, עיתונו.

לדעתו של יחיאל בריל, למען הצלחת ההתיישבות החקלאית בא"י, טוב יהיה שלמתיישבים יהיה ניסיון בחקלאות עוד לפני עלייתם. זה יהיה הבסיס לכל ההתיישבות שתבוא אחר כך:

"... לכונן מושבות יהודים באה"ק [ארץ הקודש] יצליח בידינו אם נעלה לציון ראשונה את אחינו אלה אשר עבדו את האדמה בהקולוניות אשר היו להם בנגב רוסיה ... כי המה אשר כבר למדו לעבוד את האדמה בבואם לאה"ק יסבלו מרירתה ומתיקתה ויעבדו בשמחה את האדמה ... והיה כאשר יאחזו אלה בארץ, נוכל להעלות לאה"ק מעט מעט גם את אלה מאחינו אשר לא למדו עוד לעבוד את האדמה ..." (הלבנון, 6 ביולי 1881). בדרום רוסיה היו כפרים חקלאיים יהודיים רבים, שנוסדו במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בנסיונות של הצאר לפתור את "בעיית היהודים".

ישוב א"י היה כל כך חשוב בעיניו עד שכאשר ראה כי עזרתו הכרחית להתגשמות תוכניתו זו, לא היסס לנטוש את "הלבנון" עיתונו, בשיא הצלחתו, כדי להוביל קבוצת איכרים מרוסיה לעבודת אדמה בא"י.

ואמנם בסוף 1882, תחילת תרמ"ג, נראה היה שרעיונו עומד להתגשם. עוד קודם לכן, בקיץ של 1882, התייעץ אתו הרב שמואל מוהליבר ושמע מפיו (מן הסתם לא פעם ראשונה) את הרעיון להעלות וליישב דווקא מהאיכרים היהודים של רוסיה. מוהליבר עמד לנסוע לפריז כדי לנסות להפגש עם ראשי חברת כי"ח, ולקבל מהם עזרה ליישוב א"י. ראשי כי"ח לא היו מוכנים לעזור, אבל בפריז, בחול המועד סוכות תרמ"ג (ספטמבר 1882), נפגש מוהליבר עם הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד, והוא הסכים לתמוך בתוכנית יישוב האיכרים כניסיון. זו היתה מעורבותו הראשונה של הברון רוטשילד בהתיישבות בא"י. (פרשה זו, ראשית ראשיתה של המושבה עקרון, היא מזכרת-בתיה, תסופר בפירוט רב יותר בדף נפרד).

יחיאל בריל, שהעריך כי קשה יהיה לרב מוהליבר לארגן לבדו את עליית האיכרים, ראה חובה לעצמו להשתתף בהגשמת התוכנית. תחילה נסע עם מוהליבר לוורשה (אז ברוסיה), ובהתייעצויותיהם שם למדו כי ליד העיר רוז'ינוי ברוסיה הלבנה, מקום מושבו של הרב מרדכי גימפל יפה, נמצא כפר כזה של איכרים יהודים. בריל נסע לשם, שיכנע קבוצת איכרים צעירים מבני הכפר, אירגן את עלייתם ונדבר אתם לתאריך העליה. הרב גימפל יפה הציע שיחיאל בריל ילווה את האיכרים בעלייתם, עד שיגיעו למקווה ישראל, כדי להבטיח את הצלחת העליה.

יחיאל בריל, שחשב כי הצלחת התוכנית תסלול את הדרך להמשך ההתיישבות בא"י, היה מוכן לסגור את עיתונו לשם כך, אם כי אולי לא שיער כי זה יהיה סופו של מפעל חייו. מה שהדאיג אותו היה כלכלת משפחתו בהעדרו, ללא ההכנסה מהעיתון. מוהליבר הבטיח לממן אותה – הבטחה שלא קויימה במלואה – ויחיאל בריל התכונן לנסיעה.

אז התברר כי הברון נסע ואין אפשרות לקבל ממנו אישור סופי לתוכנית. כל האחרים, ומוהליבר בתוכם, נסוגו מהתוכנית, או לפחות ממימושה המיידי, ומההתחייבויות שנתנו. הם ייעצו לדחות את העליה בשנה. בריל חשב שזה לא יהיה הוגן כלפי האיכרים, וחשש שאם יחכו שנה, או אפילו חודשים מעטים, האיכרים יסוגו מהסכמתם, והתוכנית תכשל. הוא לקח על עצמו את כל האחריות, הצליח לגייס את הכסף הדרוש לנסיעה, ובכסלו תרמ"ג (נובמבר 1882), כחודשיים אחרי הפגישה של מוהליבר עם הברון, יצא עם האיכרים לדרך אל א"י.

בא"י יחיאל בריל לא מצא שפה משותפת עם הירש, מנהל מקווה ישראל. הוא נוכח כי מציאת הקרקע להתיישבות האיכרים תארך זמן רב, וכי נוכחותו הוא, עקב חילוקי הדעות עם הירש, עלולה לעכב אותה עוד יותר. בנוסף לכך, משפחתו במיינץ הגיעה לפת לחם, מאחר שההתחייבות לתמוך בה בהעדרו לא קויימה. הוא השאיר את האיכרים במקווה ישראל, ובתמוז תרמ"ג (יולי 1883) חזר למיינץ אחרי העדרות של כשמונה חודשים.

כבר לא היו לו, ליחיאל בריל, האמצעים הכספיים לחדש את הוצאת עיתונו. הוא כתב ספר בשם "יסוד המעלה", חציו מוקדש לפרשה של עליית האיכרים וחציו לתיאור הישוב בא"י באותו זמן, סידר והדפיס אותו בבית הדפוס שלו בידיו, מחוסר יכולת לשכור סדר או פועל, וקיוה שהכנסות הספר תספקנה לכלכלת משפחתו ולחידוש הלבנון. הוא נסע עם ספרו למקומות שונים, בעיקר ברוסיה, כדי לנסות להפיצו, אבל לא זכה להצלחה ממשית. ספרו, שהוא מבקר בו בחריפות את מקווה ישראל ואת הירש, מנהלו, הכעיס רבים מחובבי ציון.

בריל עבר ללונדון ב- 1884, הוציא שם עיתון ביידיש בשם "השולמית", ובשנת 1886 ניסה לחדש את הוצאת הלבנון כשבועון. הוא עבד בתנאים קשים מאד, בחדר צר ואפל, כשהוא מסדר בעצמו את אותיות הדפוס. הוא הוציא 12 גליונות של הלבנון, החל מאייר תרמ"ו (יולי 1886), והפסיק מחוסר חותמים. הוא קיווה עוד לחדש פעם נוספת את הלבנון, בתחילת 1887, אבל לא הספיק. בי"ד בחשון תרמ"ז (12 בנובמבר 1886) מת באופן פתאומי בשבץ.

הוא נשכח במידה רבה. כשדאר ישראל הוציא בול למלאת 100 שנים ל"הלבנון", דמותו של יואל משה בהר"ם סלומון מופיעה בו, לא של יחיאל בריל. במפעל חייו השני, המושבה מזכרת בתיה, לא קראו בשמו שום רחוב או כיכר, ובסיפור תולדותיה מקטינים את חלקו בייסודה (הדבר נכון לסוף 2006).

מקורות עיקריים

יחיאל בריל ו"יסוד המעלה" – מבוא ל"יסוד המעלה", ג' קרסל, ב"יסוד המעלה", יחיאל בריל, מהדורה חדשה מצולמת, יד יצחק בן-צבי 1978.

"יסוד המעלה", יחיאל בריל, הוצאת המחבר "באחרית שנת תרמ"ג"; מהדורה חדשה מצולמת, יד יצחק בן-צבי 1978.

הערך "הלבנון" מתוך לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע עשרה, מנוחה גלבוע, מוסד ביאליק 1993.

הועלה לאתר 2007-03-04
שינוי אחרון 2012-01-31